הממלכה של שמואל

הממלכה של שמואל

בכל יום, בשעה שבע בדיוק, בבוקר, ברור שבבוקר, שמואל פותח 3 מנעולים, מרים את התריס הכבד, עוד 3 מנעולים על דלת הזכוכית, ונכנס לחנות שלו. לממלכה שלו!

הלקוחות מתחילים להגיע בסביבות אחת עשרה, לא לפני, אבל זה לא משנה, כי הממלכה של שמואל היא לא סתם חנות נעליים, שלא תחשבו, היא ממלכה של זכרונות, של אנשים, של סיפורים מרתקים.

בערך שנתיים אחרי שעלה עם בנו יוסף לארץ מפרס, פתח שמואל את חנות הנעליים ברחוב נוה שאנן בתל אביב, הרחוב שנקרא גם רחוב הנעליים, כי כולם פתחו שם את החנויות שלהם. אז גם שמואל.

כשיוסף, שאל אותו באבא צ׳רה? למה דווקא כאן? יש לך הרבה תחרות כאן, ענה לו אביו בזעף קל כולם פותחים כאן ג׳ונם, כאן הלקוחות מחפשים נעליים וכאן צריך להיות. אז יוסף לא שאל יותר.

שמואל היה מגיע לחנות בכל בוקר בשבע, פותח ומאוורר אותה, פורס פירות ומכניס לקופסאת טאפרוור איכותית, מאלה ששומרות הכי טוב על האוכל, פורס גם מלפפון כיד המלך, עדות לנדיבות ואירוח, מכניס לקופסא וישר למקרר, שיחכו שם בקור הנעים עד שהלקוח הראשון יגיע. אז, כלאחר כבוד, שמואל יוציא אותם מהמקרר, יעביר לצלחת מהודרת מפרס ויניח על שולחן הזכוכית שבמרכז החנות, לידם קנקן מים קרים בקיץ ותה חם בחורף, צלחת עוגיות טריות מהמאפיה שליד וצלחת עם סוכריות עטופות בנייר של זהב, כל זה עבור לקוחותיו, להנעים את שהייתם כאן.

כשיוסף התלווה אליו לראשונה לחנות הוא שאל באבא, למה אתה מפנק ככה את הלקוחות? שמואל היה מביט בו בפליאה ועונה הלקוחות האלה מביאים לנו פרנסה, ג׳ונם, צריך לכבד אותם! אז יוסף לא שאל יותר.

שמואל תמיד אהב אנשים, עוד מימי ילדותו בפרס. תמיד אהב להקשיב לסיפורים של האנשים סביבו, שלקחו אותו על כנפי הדמיון לעולמות אחרים, ריחות אחרים, טעמים ותחושות שלא פגש בביתו.

וגם בארץ, אהב את הלקוחות שהגיעו לחנותו, מקשיב לסיפוריהם, מעודד אותם לספר בזמן שמדדו עוד זוג נעליים ועוד אחד, מפנק אותם בכבודה שהכין בשבע בבוקר ומפליג בדמיונו לעולמות הרחוקים שהכניסו איתם לממלכתו.

את הלקוחות שהכי אהב, אלה עם הסיפורים המעניינים ביותר, היה משדל למדוד עוד זוג נעליים ועוד אחד ועוד אחד, מפנק בעוד פירות ועוגיות ומלפפון פרוס עם מעט מלח, ושואל עוד ועוד שאלות, כדי שהסיפורים שלהם לעולם לא ייגמרו.

לשמואל היתה מחברת עם כריכת עור מהודרת, שהיתה של אביו עוד מפרס, ובה השמות של כל לקוחותיו, גם אלו שהגיעו רק פעם אחת, לידם מספר הטלפון בבית (למי שהיה…), הגיל שלהם (כדי לכבד אותם כמו שצריך, כן?) ומידת הנעליים ולא פחות חשוב מכך - העוגיות האהובות עבור המבוגרים והממתקים האהובים עבור הילדים, כדי לקבל אותם כמו שצריך.

בפעם הראשונה שראה את המחברת עמוסת השמות וההערות, שאל אותו יוסף באבא בשביל מה לרשום, הלקוחות מגיעים ןמבקשים, למה לעבוד כל כך קשה לפני שהגיעו? שמואל היה מביט בו בייאוש ועונה בכעס בולט אלה נסיכות ובני מלכים שמגיעים לממלכה שלי, ג׳ונם, ככה צריך להתייחס אליהם והם יבואו שוב ושוב. אז יוסף לא שאל יותר.

שמואל מאוד אהב את לקוחותיו וקיבל אותם כנסיכות וכבני מלכים לממלכתו עמוסת קופסאות הקרטון.

לדוגמא, שושי, שהיתה מגיעה לפני ראש השנה ופסח, ביום הראשון של החופש הגדול וביום הראשון של החורף, לקנות נעליים חדשות לכל נכדיה.

היא היתה מטלפנת יומיים מראש ואומרת שמואל זאת שושי, רפאלי, שושי רפאלי. בעוד יומיים אני באה עם כולם, תכין לי את הדגמים הכי חדישים שלך, כן? אתה זוכר את הנכדים שלי, נכון? בטח זוכר, גברת שושי, בטח זוכר, היה עונה שמואל ומחייך חיוך רחב, ששושי תשמע את החיוך הזה בצד השני של הטלפון.

לשושי היו 7 נכדים, שיהיו בריאים, והיא אהבה אותם כאילו היו ילדיה. האמת, שלפעמים היה נדמה לה שאהבה אותם יותר מאשר את שלושת ילדיה, אבל היא לא אמרה את זה לאף אחד.

שושי האמינה בנעליים חדשות. לכבוד החגים ובכל עונה חובה לקנות נעליים חדשות. לצערה הרב הילדים שלה לא חשבו כמוה, אז הם לא טרחו לקנות נעליים חדשות לילדים.

יצאו כמו אבא שלהם, ימח שמו, היתה מסננת לעצמה כל פעם לפני ראש השנה ופסח, ביום הראשון של החופש הגדול וביום הראשון של החורף, קמצנים קמצנים וקשים קשים, כמו אבן קשים!

***

שושי התאלמנה לפני שנתיים, שלושה חודשים ושלושה ימים מראובן, שהיה בעלה בדיוק 40 שנה, שמונה חודשים, שבועיים ושלושה ימים. כן, כן, היא ספרה כל יום מאז ליל הכלולות הארור, ביום הולדתה ה-18, עת הוריה השיאו אותה לראובן רפאלי, שהיה איש עשיר ומכובד מאוד והוא שם עליה עין כבר כשהיתה בת 15, אך הוריה אמרו שזה מוקדם מדיי, שיחכה שהנערה תהפוך לאשה ורק אז יתחתנו.

לא, הם לא שאלו אותה, איזה שאלו אותה… לא היו שואלים את הילדות אז. זה לא כמו היום, תודה לאל, היום אף אחד לא היה יכול להכריח אותה להתחתן עם מישהו שמבוגר ממנה בעשרים שנה. עשרים שנה!

ראובן היה האיש הכי עשיר בקהילה היהודית בטהרן. בכל טהרן! היו לו עסקים רבים. הוא סחר בשטיחים ובבדים, בנעליים ובבגדים, הוא סחר בסתר במשקאות אסורים ובסיגרים יקרים.

כל אנשי הקהילה קיוו שיום אחד יבחר בבתם להתחתן איתה, מקווים שהוא שכח מהילדה הזאת, שושי, שהוריה סירבו להצעת הנישואין שלו כשהיתה בת 15, ועצרו נשימתם, כשבערב ראש השנה, כ״ט באלול תשכ״ח, בשעה 08:00 בדיוק, הוא צעד בחיוך רחב ברחובות השוק ובישר לכל עובר ושב שהוא יגיע היום לבית כלתו, לבקש את ידה.

הוא לא אמר מי היא והשמועות החלו להסתובב בעיר במהירות רבה…

זאת שושנה? לא, לא שושנה, הוריה העליבו אותו, הוא לא יבקש את ידה שוב. זאת רחל? הבת של החנווני? לא… היא זקנה מדיי, תישאר רווקה זקנה, המסכנה, אף אחד לא רוצה אותה… זאת ברוריה? הבת של ברכה ויהודה שבדיוק בנו בית חדש? מי יודע, אולי הם בנו אותו לכבוד הזוג המאושר? ואולי אסתר היפה? או רבקה הרזה, רזה מדיי?

בשעה 14:00 בדיוק, מספיק זמן לפני כניסת החג, הוא התייצב בבית הוריה של שושנה.

דמעות רבות של הורים רבים זלגו ברגע זה על לחיים מאוכזבות… שושנה? הוא לא שכח ממנה? אבל איך, איך? הם העליבו אותו פעם אחת, פגעו בכבודו, איך הוא חזר אליה?

הוריה של שושנה קיבלו את החתן המיועד לביתם בחיוך רחב, הובילו אותו לסלונם שלבש כבר חג, הגישו עוגיות ופירות ומלפפון פרוס במעט מלח וישבו לדבר איתו על הנישואין הקרבים, בעוד חודשיים ושלושה ימים, כשלשושנה ימלאו בדיוק 18 שנה.

שושנה ישבה בחדרה ובכתה. מעבר לכביש, בצידו השני של הרחוב, עמד נער צעיר ובכה.

שמואל אהב את שושנה בסתר כבר מגיל 12 ומעולם לא אזר אומץ לגלות לה את אהבתו והיא, שהיתה בת עשירים, כך ידע, מעולם לא היתה מודעת לקיומו של הנער הצעיר המאוהב בה. עכשיו כבר היה מאוחר מדיי. עכשיו היא נישאת לאיש העשיר ביותר בטהרן והוא, מי הוא בסך הכל? בנו של הסנדלר, ללא נדוניה ראויה לתת להוריה.

***

בפעם הראשונה שנכנסה לחנותו בנוה שאנן, לפני 12 שנה, לפני ראש השנה, נעתקה נשימתו. הוא זיהה אותה מייד, אך לא הבין…

מה קרה לנערה היפה שאהב? למה היופי שלה עצוב כל כך?

שושנה, שעכשיו קראה לעצמה שושי, בשביל להכעיס את בעלה ראובן, לא זיהתה את האיש העומד מולה. היא נכנסה בצעדים נחושים לחנות, סביבה שלושת נכדיה ואמרה שלום, יש לך נעליים לילדים?

כן, גברת שושנה, בטח, ענה שמואל בהתרגשות.

היא הביטה בו בחשד. איך אתה יודע שקוראים לי שושנה שאלה.

שמואל היה נבוך… איך הוא לא שם לב למילותיו? טיפש טיפש טיפש!!! עכשיו הוא צריך להסביר מאיפה הוא מכיר אותה ואיך לכל הרוחות הוא זוכר אותה גם אחרי כמעט שלושים שנה…

אה, עוד מפרס, גברת שושנה, היינו שכנים. אני בנו של נחום הסנדלר, שגר בצד השני של הרחוב שלכם, שני בתים ימינה קצת, זוכרת?

שושי נזכרה. זה הנער שבכה ביום אירוסיה מעבר לרחוב. זה הנער שכולם ידעו שהיה מאוהב בה וצחקו מאחורי גבו. איך נער עני שכזה מאוהב בנערה מבית טוב, שיופיה הוא שם דבר בכל פרס? באמת…

לא, סליחה, אני לא זוכרת ענתה.

שושי חזרה לחנותו של שמואל כל פעם לפני ראש השנה ופסח, ביום הראשון של החופש הגדול וביום הראשון של החורף, עם נכדים נוספים בכל פעם, לקנות לכולם נעליים.

אמא מה קרה לך תגידי שאלו אותה ילדיה, מה קרה שאת קונה להם כל כך הרבה נעליים?

צריך נעליים חדשות! ענתה בכעס, משום שלא ידעה להסביר את מנהגה החדש. לפני החגים וביום הראשון של כל עונה צריך נעליים חדשות!

ראובן כעס עליה שהיא מבזבזת סתם כסף, אך היא, בניגוד לכל הגיון בריא ובניגוד למנהגה לרצות את בעלה הכעסן, התעקשה על כך.

זה הדבר היחיד שאני רוצה ראובן, לקנות לנכדים שלי נעליים חדשות לפני ראש השנה ופסח, ביום הראשון של החופש הגדול וביום הראשון של החורף. זה מגיע להם וזה הדבר היחיד שאני מבקשת ממך.

ראובן התרצה.

שושי קנתה לכל נכדיה נעליים ארבע פעמים בשנה וזכתה לפגוש שוב ושוב את הנער שאהב אותה בסתר.

שמואל הקשיב מהלב ומהראש ומהבטן לכל סיפוריה, מפנק אותה בכבודה הנאה שהכין מראש, מגיש לנכדיה עוד זוג נעליים ועוד אחד ועוד אחד. שיבחרו את הטוב ביותר גברת שושנה.

שושי, אדון שמואל, תקרא לי שושי.

יוסף, שאהבתו של אביו לגברת שושי היתה ידועה לו, היה שואל אותו באבא למה אתה לא מגלה לה? ושמואל היה עונה בשקט היא אשה נשואה יוסף ג׳ונם, היא אשה נשואה. אז יוסף לא שאל יותר.

***

לפני שנתיים בערך שושי הגיעה לחנותו עם נכדיה, כרגיל ביום הראשון של החופש הגדול, והיא חייכה. לראשונה מאז נכנסה לחנותו היא חייכה.

הכל בסדר גברת שושי?

בסדר אדון שמואל, בסדר גמור אפילו! אמרה בחיוך גדול, התקרבה אליו ולחשה לו, שנכדיה לא ישמעו, זהו שמואל זה נגמר. הגיהנום שלי נגמר.

שמואל הבין מייד למה התכוונה ולא ידע את נפשו מרוב שמחה ואושר.

בלוויה של בעלה שושי לא בכתה. כולם באו לנחם אותה ושאלו שושנה איפה הדמעות? והיא היתה עונה מרוב צער קשה לי אפילו לבכות. הם האמינו לה.

בשבעה שושי ישבה על כיסא, לא על הריצפה. ימות היא לא תשב על הריצפה בגללו! הגב, היתה אומרת, הגב לא מאפשר לי לשבת על הריצפה, תסלח לי ראובן, תסלח לי. וילדיה היו מחבקים אותה ואומרים הוא סולח אמא הוא סולח, לא נורא.

לאחר השבעה שושי פשטה את בגדיה השחורים והחלה ללבוש שמלות פרחוניות.

בכל ימי נישואיהם ראובן ביקש ממנה והפציר בה שתלבש שמלות פרחוניות, כמו השמלות שלבשה אז, בפרס, עת ליבו נשבה ביפיה והפרחים שעל שמלותיה ריקדו סביבה, בעיניו.

שושי סירבה לחזור וללבוש שמלות פרחוניות מיום נישואיה, אות וסימן בינה לבין עצמה לאבל שעטף אותה על נישואיה לאיש הזקן והכעסן הזה, שלא אהבה ולא יכלה לאהוב ולעולם לעולם לעולם לא תאהב.

וכשהגיעה לחנותו בשמלות פרחוניות, כמו אז, שמואל ידע שגם היא, עכשיו, אוהבת אותו בסתר.

אהבתם של שושי ושמואל היתה אהבה ללא מילים. היא היתה אהבה של ארבע פעמים בשנה, לפני ראש השנה ופסח, ביום הראשון של החופש הגדול וביום הראשון של החורף. היא היתה אהבה של סיפורים שסיפרו זה לזו, נעליים רבות שנמדדו על רגלי ילדים, שמלות פרחוניות, שהפרחים אכן ריקדו בהן סביב גופה.

שמואל רצה לבקש משושי את ידה, אך לא ידע כיצד לעשות זאת. מה יאמר? ואיזו נדוניה יציע? אז הוא חיכה לרגע הכון, כשיידע מה לומר, כדי שהנדוניה הדלה לא תפריע.

באבא חבל לחכות באבא, חבל על כל יום שעובר, היה יוסף מנסה לשדלו, ללא הצלחה. אז הוא לא ניסה יותר.

***

הטלפון שלפני היום הראשון של החורף לא צלצל. וביום הראשון של החורף הערב ירד והיא לא הופיעה בחנותו.

גם לפני פסח היא לא צלצלה ולא הופיעה עם נכדיה, לקנות נעליים חדשות לחג.

ורק אז נודע לו והוא שמע את ליבו נסדק.

במשך שלושים יום בדיוק שמואל בכה על אהבתו שנלקחה ממנו בטרם עת.

במשך שלושים יום הוא בכה על פחדנותו, על דלותו שהתבייש בה, על הפרחים שהפסיקו לרקוד על שמלותיה.

החנות כבר לא היתה אותה ממלכה, מיום ששושי הפסיקה לכבד אותה בנוכחותה.

הפירות והמלפפונים במקרר לאט לאט התמעטו, העוגיות והממתקים לא חזרו לכבד את שולחן הזכוכית, הטלפון הפסיק לצלצל.

אבל באבא…

הלב שלי, יוסף, הלב שלי נשבר, איך אפשר להמשיך עכשיו?

***

בכל יום, בשעה שבע בדיוק, בבוקר, ברור שבבוקר, יוסף פותח 3 מנעולים, מרים את התריס הכבד, עוד 3 מנעולים על דלת הזכוכית, ונכנס לחנות של אביו. לממלכה של אביו!

הלקוחות מתחילים להגיע בסביבות אחת עשרה, לא לפני, אבל זה לא משנה, כי הממלכה של שמואל, שעכשיו היא הממלכה של יוסף, היא לא סתם חנות נעליים, שלא תחשבו, היא ממלכה של זכרונות, של אנשים, של סיפורים מרתקים.

החנות של יוסף היא ממלכה שהיה בה מלך והיתה מלכה ואהבה גדולה שהשאירה אחריה סיפורים וזכרונות וכבודה כיד המלך על שולחן של זכוכית.